החלטה בתיק בר"ע 33989-05-13

1.     לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' חנה גלאי ומר יעקב גונצ'רובסקי; סע"ש 13-02-26366) מיום 30.4.2013, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צווי מניעה זמניים המורים למשיבות להימנע מפגיעה בשכרה ובתנאי העסקתה.

2.     להלן אפרט את הרקע הרלבנטי לבקשה, כפי שהוא עולה מחומר התיק ומהחלטת בית הדין האזורי:

המבקשת עוסקת בהדרכת כלות באזור יישובי עמק חפר החל משנת 1985. ב-12 השנים הראשונות עבדה בהתנדבות. החל מחודש מאי 1997 החלה לקבל שכר והוכרו לה 10 שנות ותק. שכרה שולם מתקציב "המשרתים בקודש" על ידי המשיבה 1  (להלן - המדינה) והועבר אליה באמצעות המשיבה 2 (להלן - המועצה האזורית). בשנת 2001 הועמד היקף משרתה על 100%. המבקשת הייתה מקבלת להדרכה כלות בביתה או ברבנות של כפר הרא"ה, בשעות שונות, על פי בחירת הכלות.

בשנת 2007 הוקמה מועצה דתית בתחום המועצה האזורית, ומר יאיר בטיטו מונה לעמוד בראשה (להלן - מר בטיטו). המבקשת טוענת כי משלב זה ואילך החל מר בטיטו להתנכל לה, על רקע היותה אשתו של הרב וייס, המשמש כרב המועצה האזורית. בבקשתה פירטה המבקשת 5 פגיעות שנעשו בתנאי העסקתה ובשכרה שאותן ביקשה למנוע: בחודש דצמבר 2007 הופחת הוותק שלה ב-4 שנים; בשנת 2008 הופחת היקף משרתה ל-75% משרה; בשנת 2011 נדרשה לקבל קהל בשעות אחה"צ במועצה הדתית, ותיאום הפגישות עם הכלות עבר לידי המועצה הדתית; בחודש יולי 2012 נדרשה להחתים שעון נוכחות 5 ימים בשבוע ולעבוד במשך 30 שעות חודשיות במשרדי המועצה הדתית; בחודש דצמבר 2012 לא שולם שכרה, שכן שכרה חושב על פי 2.2% משרה, ובהתאם קוזז שכרה על חשבון החודשים אוקטובר ונובמבר 2012.  

לשם שלמות התמונה נציין כי ביום 3.7.2012 שלח מר בטיטו למבקשת מכתב, ובו הוא מודיע לה כי בהתאם להנחיות חדשות שהועברו אליו מטעם המדינה בעניין חובת החתמת שעון נוכחות ושעות עבודה בהתאם להיקף משרה, הרי שהיקף משרתה עומד על 75%, והיא מתבקשת להגיע למשרדי המועצה הדתית 5 ימים בשבוע ולעבוד 30 שעות שבועיות, על פי השעות המפורטות במכתב. עוד הודיע מר בטיטו למבקשת במכתבו, כי החל מיום 8.7.2012 ואילך היא נדרשת להחתים שעון נוכחות מדי יום עם כניסתה למשרדי המועצה, וכי שכרה יחושב בהתאם לדו"ח השעות החודשי.

כעולה מהראיות לכאורה שהוצגו עד שלב זה, המבקשת לא פעלה בהתאם להנחיות שקיבלה במכתב, שכן לטענתה לא ראתה במועצה הדתית כמעסיקתה, ומשכך דווח על 2.2% משרה בהתאם לשעות העבודה שהופיעו בדו"ח הנוכחות שלה, ומטעם זה לא קיבלה שכר כאמור בגין חודש דצמבר 2012.

3.     ביום 14.2.2013 הגישה המבקשת את בקשתה למתן צו מניעה זמני כנגד הפגיעות האמורות בתנאי העסקתה ובשכרה, וטענה כי המועצה הדתית אינה מעסיקתה, ולפיכך היא אינה מוסמכת לפגוע בתנאי העסקתה, וכי הפגיעות האמורות נעשו על ידי מר בטיטו כדי לפגוע למעשה בבעלה, הרב. עוד טענה כי לא נערך לה שימוע טרם הפגיעות בתנאי העסקתה, ולא בוצעה פנייה לוועד העובדים בעניינה, וכי למעשה מדובר בפיטורים שלא כדין.

4.     בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי טענה המועצה האזורית כי היא איננה מעסיקתה של המבקשת, אלא היא משמשת כצינור בלבד להעברת משכורתה, ולפיכך יש למחוק אותה מההליך. עוד טענה המשיבה 2, כי מדובר למעשה בתביעה כספית ולפיכך אין מקום לדון בה על דרך של בקשה לצו מניעה זמני, וכן הועלתה טענת שיהוי. המדינה טענה כי המועצה הדתית אחראית על "המשרתים בקודש" וכי המבקשת מועסקת על תקן של בלנית שכן אין תקן למדריכות כלות, על בסיס היקף משרה של 75%. עוד טענה המדינה כי אם תעמוד המבקשת בהנחיות שניתנו לה ותחתים כרטיס, תקבל את משכורתה. לסיום טענה המדינה כי בעניינה של המבקשת קיימת בעיה של העסקת קרובי משפחה.

לאחר הדיון הותר למבקשת להגיב למסמכים שהוגשו בדיון, וכן הותר למשיבות להגיב לתגובת המבקשת.

יצויין כי בעקבות החלטת בית הדין האזורי, הגישה המבקשת את תביעתה העיקרית ביום 18.2.2013.  

5.     בית הדין האזורי הבהיר כי החלטתו ניתנת על בסיס קביעות לכאוריות בלבד. בית הדין האזורי קיבל בהחלטתו את טענת השיהוי שהעלו המשיבות, והעיר כי אף שמהדיון שהתקיים לפניו עלה כי נעשו צעדים לבר משפטיים לפתרון הסכסוך בין הצדדים, לא הוברר מהם או מתי נעשו. מכל מקום בבקשתה מלינה המבקשת על פגיעות בתנאי העסקתה החל משנת 2007,כאשר הפגיעה בשכרה בחודש דצמבר 2012 נעשתה על רקע אי הישמעותה להנחיות שקיבלה במכתב מחודש יולי 2012. כמו כן קיבל בית הדין האזורי את הטענה כי למעשה בקשתה של המבקשת היא לסעדים כספיים בלבד, שכן רק לאחר הפגיעה בשכרה פנתה לבית הדין, ומשכך אין מקום למתן סעד זמני.

לגופו של עניין קבע בית הדין האזורי כי מהראיות הלכאוריות שעומדות לפניו בשלב זה נראה כי אכן המבקשת כפופה למועצה הדתית בעבודתה, וציין את תמיהתו מכך שהמועצה הדתית לא צורפה כצד לבקשה או לתביעה. באשר לבקשות שהעלתה המבקשת בתגובתה, לעריכת שימוע ולפנייה למדינה לצורך קבלת אישור לעבוד במתכונת בה הועסקה בעבר, קבע בית הדין כי מדובר בהרחבת חזית וכי לא ברור מכוח מה הוא נדרש להיעתר לדרישות אלו, מה גם שנוכח עיתוי העלאת בקשות אלו, הן כבר אינן רלבנטיות. באשר לטענת המדינה בדבר העסקת קרובי משפחה קבע בית הדין כי זו תוכרע במסגרת פסק הדין. 

6.     בבקשתה לרשות הערעור טענה המבקשת, כי באשר למכתבו של מר בטיטו לא נקטה בשיהוי שכן לדעתה המועצה הדתית אינה מעסיקתה, ומשכך מכתב זה הוצא בחוסר סמכות. באשר לשיהוי הנטען בכל הנוגע לפגיעה בשכר חודש דצמבר 2012 טענה המבקשת כי ניסתה לברר את העניין במועצה האזורית, ורק לאחר שקיבלה את תשובתו של חשב השכר בה ולאחר שלא שולמה לה גם משכורת חודש ינואר 2013 התבהרה לה התמונה די צרכה, והבינה כי עליה לפנות לבית הדין. באשר לטענה כי היא מבקשת סעד כספי בלבד טוענת המבקשת כי דרישתה העיקרית היא להימנע מחיובה לעבוד 30 שעות שבועיות במשרדי המועצה הדתית דווקא, ולהחתים שעון נוכחות, בשונה מהמתכונת בה עבדה כל השנים. עוד ציינה המבקשת בבקשתה כי דרישתה לקיום שימוע הועלתה כבר בבקשתה לצו המניעה הזמני, וכי בדעתה לבקש מבית הדין האזורי לצרף את המועצה הדתית כצד להליך, לשם הזהירות בלבד. לסיום ציינה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

7.     לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל חומר התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי שלא ליתן צו מניעה זמני בדבר שינוי תנאי העסקתה של המבקשת והפגיעה בשכרה, שכן כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין מתן סעדים זמניים (ראו: ע"ע 215/03 נורית ענבר - יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, ניתן ביום 3.11.2006). במקרה שלפניי, לא מצאתי כי החלטתו של בית הדין האזורי, שניתנה על סמך העובדות הלכאוריות שמצא בשלב מוקדם זה של הבקשה לצו זמני, היתה בלתי סבירה, באופן שיצדיק התערבותנו בה כערכאת ערעור. בית הדין האזורי קיבל את טענות הסף שהעלו המשיבות בדבר השיהוי בהגשת הבקשה ובדבר היותו של הסעד המבוקש כספי גרידא. לא מצאתי כי נימוקי בית הדין האזורי לקבלת טענות אלו מצדיק התערבותנו, חרף טענות המבקשת בבקשתה. בעניין זה יודגש, כי אף אם כטענת המבקשת הסעד העיקרי שאותו היא מבקשת הוא הימנעות משינוי תנאי עבודתה, הרי ששינוי זה לכאורה הובהר לה כבר במכתבו של מר בטיטו מחודש יולי 2012, והימנעותה מלפעול על פיו אינה מצדיקה את השיהוי בהגשת הבקשה רק לאחר הפגיעה בשכרה. מן הראוי כי תביעתה של המבקשת תתברר במסגרת ההליך העיקרי, שכן השאלה הבסיסית העולה ממנה, ואשר ממנה נגזרות השאלות האחרות בהליך זה  היא שאלת זהות המעסיק. שאלה זו ראוי שתתברר לגופה באופן יסודי על ידי בית הדין האזורי במסגרת ההליך העיקרי, כאמור. באשר לטענות המבקשת בכל הנוגע לתשלום שכרה הרי שאלו יבואו על פתרונן במסגרת פסק הדין, ולא מצאתי כי יש בהן הצדקה למתן סעד זמני.

8.     סוף דבר - הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, .. סיוון התשע"ג (.. יוני 2013), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: